שלום לכולם,
וואו, כמה זמן עבר מאז הפרק האחרון. ממש חצי היריון. ניתן לחשוד, ואולי בצדק, שאני מתרשל בתפקידי כמתעד הראשי לישראל. אבל תנו לי להרגיע אתכם. לא כתבתי כבר המון זמן כי פשוט לא היה מה לכתוב. לא, באמת, אתם חייבים להבין, החל משלב מסוים (בערך לאחר סקירת מערכות מורחבת) אין שום דבר מעניין בהיריון. התקופה הארוכה והמייגעת הזו רצופה בשעמום רב עד כדי אובדן עשתונות. ניתן לומר שהיום אני בהחלט מבין למה התכוון שלמה ארצי בכותבו "חתולים מחשבים את קיצם לאחור", הם פשוט היו בהיריון... אין לתאר את כמות הזמן שבזבזנו בישיבה בסלון וסימון X בטבלת ייאוש.
אבל חוץ מהשעמום היו בתקופה האחרונה כמה דברים נוספים בהם השקענו את זמנינו.
נתחיל מהמקום בו סיימתי את הפרק הקודם. ובכן, הייתה סקירת מערכות מאוחרת. בסקירה זו שוב ראינו את עזרא הקטן משתולל בבטן. בכלל כדאי שתדעו, הוא ילד ממש לא ממושמע. באופן כללי הוא לא אוהב במיוחד רופאים ודי שונא מוניטורים. אבל עוד נגיע לזה.
בכל אופן, היינו בסקירה ועל פניו נראה היה שהכול היה תקין. לאחר שהסתיימה הבדיקה ישבנו עם הרופא במשרדו והגנב המושחת הודיע לנו חגיגית שהקטנצ'יק סובל מתופעה שנקראת אגן כליה מורחב.
אנחנו אנשים מאוד רגועים ולכן התחלנו לצעוק בהיסטריה, לשאול מה זה אומר ולמרר בבכי על מר גורלנו. הדוקטור הרגיע אותנו באומרו שהאגן מורחב רק במילימטר ושזה לא אומר כלום. ביקשתי ממנו לבדוק שוב, שכן, עליכם להבין, הבדיקה מתבצעת ע"י סימון מקומות בעכבר של מחשב. כמובן שהוא לא הסכים. שאלתי אותו ממה זה נובע והוא ענה לי שכנראה שעזרא לא עשה פיפי לפני הבדיקה. התעקשתי לדעת מה עלינו לעשות והגאון הודיע חגיגית שעלינו לבוא בעוד חודש למעקב. לתומי שאלתי אותו מה המשמעויות הפיננסיות של הדיאגנוזה הזו והוא לא התבייש לבשר לי שבדיקת מעקב, שלוקחת בממוצע 5 דקות, תרוקן את חשבון הבנק שלי באלף שקלים חדשים טבין ותקילין. שמחתי מאוד.
למחרת היום ביקרנו אצל רופא המעקב של יהל, להזכירכם, הוא שייך לקופת חולים, שהרגיע אותנו באומרו כי אין לנו מה לחשוש ורוב העוברים הזכרים "סובלים" מבעיה זו והיא בהחלט נובעת מזה שעזרא הוא ילד מנומס שלא רצה להשתין על הרופא בקשת.
שמחנו אף יותר לדעת שהמעקב אצלו לא יעלה אף לא טב ותקיל אחד.
שלא ייווצר רושם, מוצדק אגב, שאני קמצן כרוני. פשוט נורא מעצבן אותי העניין הזה שכל טמבל שקנה מכשיר אולטרא-סאונד והכתיר את עצמו כמנהל מחלקת "שקר כלשהו" מרשה לעצמו לגבות סכומים מטורפים עבור שקט נפשי של זוג הורים צעירים לעתיד, שגם ככה לא יודעים שום דבר מהחיים שלהם, זאת ע"י הפחדה מטריפת חושים. בחוגים אקדמיים מסוימים בהם למדתי מכונה תופעה זו בשם המפורש – 'טרוריזם'.
אחרי הסיפור הזה המשיך ההיריון בבדיקות תקופתיות של אחת לשבועיים לערך על מנת לוודא שהכול באמת בסדר. הכול באמת בסדר.
עם חלוף הימים הלכה אשתי וגדלה, שלא נאמר תפחה, באופן אקוויוולנטי לגודלו של עזרא.
הבעיה העיקרית עם הבטן הענקית היא בעיית השינה. מי שלא ראה אישה בהיריון מתארגנת לקראת שינה לא ידע פרויקט בנייה מהו. היא ממש בונה חומה של כריות מסביבה כדי שתהיה תמיכה לבטן בכל אחת מ7351 התנוחות האפשריות לשינה. חי"רניקים ותיקים עלולים לעשות הקבלה מדהימה בין ההכנות של אישה בהיריון לחפירת שוכות בחולות צאלים בשבוע שדאות מתקדם.
יתרה על כך, כל אישה בהיריון מחליטה באיזשהו שלב להיות מיקי גבע ומתחילה לבצע חיקויים של בעלי חיים מסוימים. הן הולכות כמו ברווז, אוכלות כמו חזיר, מוציאות אויר מהאף כמו פיל ודורשות תשומת לב כמו גור של לברדור.
דבר אחר ויותר כיפי הוא נושא ההכנות והקניות לקראת בואו של התינוק. אתם לא מבינים איזה דברים מגניבים יש לקנות לתינוקות. אני יכול להגיד ללא שום צל של ספק שלפחות 80% מהדברים שצריך לקנות לתינוק חדש מעוצבים כך שיהיו מגניבים יותר עבור ההורים ולא עבור התינוק עצמו.
החלטנו להיות אנשים רציניים ובנינו טבלת EXCEL רצינית שעשתה עבורנו את החישובים של איפה יותר זול ואיפה כדאי לקנות.
ההכנות גם גרמו לנו לדיונים וויכוחים עמוקים אל תוך הלילה של "האם החדר של הילד יהיה בסימן פו-הדוב או ספיידרמן". הידעתם? לחדר של ילד צריך להיות נושא. הוא לא סתם חדר הוא חדר בסימן. מסתבר שמחקרים קובעים שילד שגדל בסתם חדר יצא קבצן מובטל ושיכור. או שלא.
בכלל, כל העניין הזה של שימת דגש על יופי בספרים, תמונות ואביזרים שקונים לילד שלא מסוגל לראות יותר מ- 15 סנטימטר קדימה, נראה לי מעט מגוחך. אבל החיים חזקים יותר מכולנו.
האמהות לעתיד, בתקופת השליש האחרון להיריון הופכות לחסידות (מי אמר שלא החסידה מביאה את הילד) ומתחילות לקנן בלי סוף. משמעות העניין היא שמצאתי את עצמי צובע את כל הבית (פעם שנייה בחצי שנה), ומנקה, אם לא לומר, מבריק אותו לפחות כל סוף שבוע.
אפילו נפרדנו מכלבינו האהוב, רוקי, לטובת ניקיון הבית והפיכתו למקום בטוח יותר עבור הקטנטן.
כמובן שאם תשאלו את יהל היא תגיד לכם שלא דובים ולא סולר והכול פרי דמיוני אבל אני מזכיר לכם שגם הזיכרון שלהן לא משהו בימים אלה.
אני מקווה שכבר הבנתם שיהל ואני זוג מיוחד ושכל דבר אצלנו צריך להיות מעט שונה מאצל הכלל, ולכן החלטנו לבלות ימים ולילות ארוכים בבית החולים 'מאיר' – מיון יולדות.
הכול התחיל כשיהל התלוננה על כאבי בטן שמתחילים ברום הבטן ומתפשטים כלפי מטה. בתחילה די התעלמנו מהנושא אבל אז הגיע לילה אחד בו יהל לא הרגישה את עזרא זז. כמובן שנכנסנו ללחץ וטסנו לכיוון כפר סבא. שם חיברו את יהל למוניטור, מכשיר אשר בודק את קצב ליבו של התינוק ואת תפקודו של הרחם, וראו שהתינוק בסדר. באותו רגע בו חיברו את יהל למוניטור התחיל השובב לזוז... נרגענו.
שבוע אחרי החשנו שוב לבית החולים, הפעם עקב התכווצויות חזקות מאוד שיהל הרגישה בבטן.
לאחר בדיקות רבות ושעות מתישות של המתנה, בישרה לנו הרופאה שם שיהל סובלת מתסמונת המכונה ברקסטון היקס – צירים מדומים. תסמונת זו גורמת לאישה להרגיש צירים כשבעצם כל קרבה שלה ללידה היא בדמיונה בלבד.
שבוע לאחר מכן, כשהכאבים הפכו לבלתי נסבלים, חזרנו שוב לבית חולים שם הודיעו לנו שעכשיו הצירים שיהל מרגישה הם אכן צירים אמיתיים אבל אין פתיחה של צוואר הרחם ולכן הלידה לא מתקרבת.
במצב הזה של צירים הייתה נתונה יהל במשך כשבוע וחצי, שכלל מספר בלתי מבוטל של ביקורים בבית החולים, ואז זה הפסיק. ממש כמו שזה התחיל פתאום כך זה נגמר פתאום.
מאז ועד היום אנחנו נתונים במעקב שבועי ע"י מוניטור ויהל צוותה ע"י הרופאים לנוח בבית.
בקיצור, יש עוד חמישה שבועות עד הלידה, הזמן רץ ואנחנו מחכים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה