3.3.08
חברים יקרים,
את פרק זה אני כותב לכם מהמילואים במרכז הארץ הרחוק והקר.
אני מניח שאתם מבינים לבד מה המשמעות של לספר לפולניה בהיריון שאתה יוצא לחמישה שבועות מילואים בדיוק על השליש הראשון שלה.
לאחר שספגתי את מטח הקסאמים והגראדים ששגרה לעברי יהל, ניסיתי להסביר לה שאין לה מה לדאוג, ושאני מתכוון לחזור כל ערב הביתה, שכן אי אפשר להשאיר אותה לבד – חס וחלילה.
יהל שמחה מאוד מהידיעה שאחזור בכל ערב, ומיד הכינה לי רשימת קניות ומטלות למקרה שישעמם לי כשאני בבית. אני לתומי חשבתי שאולי יתמזל מזלי ואוכל לישון בכיף במיטתי הרכה, אך יהל, בפרץ של הורמונים, הסבירה לי בצורה ברורה ונהירה שאם אני מתכנן להגיע הביתה על מנת לישון כל הזמן, אז הכרית שלי מחכה לי על הספה בסלון, וגם זה כי היא לארג'ית איתי היום. מצב רוח טוב...
כבעל פולני טוב ומחונך, קיבלתי את אמרי פי המפקדת בהבנה ובהכנעה תוך קללות עזות בערבית, אותה שפה נפלאה שמשמשת לי למפלט כיוון שיהל לא מבינה מילה. יהל מצידה לא נשארה חייבת וקיללה אותי בעברית, אידיש וצ'רקסית מדוברת. אני יכול להישבע שבין שאר החושים שמתחדדים במהלך ההיריון, חוש הקללות הוא אחד החזקים ביותר. (עוד נחזור לנושא החושים בהמשך)
כמו שאתם מבינים מהפתיחה, הגענו במסענו לשלב המופלא של מצבי הרוח. אכן זה אחד מהדברים הכפיים ביותר בכל ההיריון עד כה. מתוקף ההורמונים, מותר לה ליהל, וכך כתוב בכל ספר הכנה להיריון, לקבל קריזות למיניהן. לי אישית אין בעיה עם זה, שכן אני כבר מתורגל בנענוע הראש תוך אמירת משפט הקסם: "את צודקת מותק. אני לא בסדר...". כמו שכבר ציינתי קודם, אני אוהב לישון במיטה.
בהמשך ישיר לשבוע שעבר, ובפרץ של היסטריית תורים, קבעה השבוע יהל תור לשתי בדיקות עתידיות: שקיפות עורפית וסקירת מערכות מוקדמת. רק שתבינו שהבדיקות האלה אמורות לקרות בעוד 3 שבועות ו5 שבועות (בהתאמה). בהיותי אדם חכם השומר נפשו מצרות, העזתי לשאול את יהל באם לא מוקדם מידי לקבוע תורים לבדיקות הנ"ל. מובן שנעניתי בסבלנות האופיינית לחוקר שב"כ במהלך חקירת מחבל, שזה נחמד ויפה שאני מתעניין, אך בפעם הבאה שאשאל שאלה טיפשית שכזו אני צפוי לטיפול מסור כדוגמת ג'ון בוביט. פחדן אני, ולכן החלטתי שלא להתערב יותר, ולתת לה להתעסק עם כל הנושא הנ"ל בעצמה, ומיד שאלתי מי הרופא.
כזכור, סוגיית הרופא הפכה בשבוע שעבר לסוגיה כאובה ומדאיגה (בעיקר את מנהל הבנק שלי). אחרי שהתגברתי על מבטה של יהל, ששידר לי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים – שזה כלל לא ענייני, הוסבר לי שהרופא הוא איש יקר, תרתי משמע, ששמו בישראל פרופ' שקר כל שהוא והוא מנהל מחלקת משהו באיזה שהוא מקום. מאוד הורשמתי מקורות חייו של האינטליגנט ושאלתי את השאלה המתבקשת ביותר במצבים כאלה – "למה נראה לך שאני אסכים שתלכי לרופא ממין זכר?" אפילו לא זכיתי לתגובה על השאלה הזו, ובמקום זה הובטח לי שבסיום הבדיקה נקבל סרט DVD.
"מי השחקנים?" שאלתי. "עזרא" נעניתי. לא כל כך הבנתי למה לו לעזרא הקטן להשקיע מזמנו וללמוד טקסטים בעל פה עבור סרט אותו מביים הפרופ' ללא ידיעתו. ובכלל עוד לא נולד הקטנצ'יק וכבר הוא רוצה לריב איתי על מה יהיה מקצועו??
לאחר שיהל הבטיחה לי שאין פה כוונה נסתרת להפוך את עזרא לבועז מעודה הבא, נרגעתי ופיניתי לעצמי זמן על מנת להתעצבן, שוב, מעצם היותנו עתידים להפוך לקורבנות שוד לאור היום והאולטרא סאונד. כנראה שלעולם לא תעבור לי התחושה שמשהו לא תקין בזה שאדם למד שבע שנים רפואה רק על מנת להפוך לגנב.
תופעה נוספת שגיליתי לדאבוני היא חוש הריח המוגבר. ובכן חברים, היום אני יודע להגיד בוודאות שאנשי זאב זאת לא סתם אגדה אורבאנית. הטעות היחידה היא שעל מנת להפוך לכזה אין צורך להינשך על ידי אחד, כי אם רק להיכנס להיריון.
אני לא מגזים, יהל מסוגלת להריח חמצן (!) כן כן, הידעתם שלחמצן יש ריח? אגב, זה ריח רע שגורם לבחילות לרוב. וזה עוד טוב. הריחות שלי, ואני לא מתכוון למה שאתם חושבים, הם בכלל משהו שהיא לא מסוגלת להתמודד איתו כרגע. לדוגמא, באחד מהימים, בעודי מתכונן להיכנס למיטה לטובת שינה מעמיקה ומרגיעה, מסתכלת עלי הגברת במבט שמציין "מה לכל הרוחות אתה חושב שאתה עושה?". מיד הבנתי שחשוב לנקוט פעולת הגנה אקטיבית והתעלמתי. היא מצידה לא ויתרה והודיעה לי קבל עם ועולם שאין סיכוי שאני נכנס למיטה "מצחין כל כך". בהתחשב בעובדה שהתקלחתי באותו הבוקר ובמהלך היום לא עשיתי שום פעילות גופנית אינטנסיבית שתגרום אפילו לעגל זיעה אחד להיווצר, התחלתי, כמנהג אבותינו הקדומים, להריח את עצמי לטובת הפרחת הטענה. זה לא עבד וכעבור 5 דקות מצאתי את עצמי מתקלח. אני מחזיק מעצמי גבר אוהב ומתחשב, ובהיותי כזה הסתבנתי טוב טוב, התגלחתי, שמתי דאודורנט ואפטר שייב ודאגתי להיות נקי וריחני לפחות כמו פצ'ולי לוונדר. אגב, עד לא מזמן חשבתי שמדובר בשם של שחקן קולנוע איטלקי, אבל זה כבר נושא אחר...
בקיצור, יצאתי מהמקלחת מרוצה וטוב לבב מהמחווה הנפלאה שעשיתי עבור ההריונית שקיבלה את פני בהבעת גועל, שכמותה לא ראיתי מימי, ובאמירת "פייייי כמה בושם שמת?? אני חייבת להקיא!"
הלכתי לישון מועלב, בעודי מכסה את פני בשמיכה לבל תשפוך ההריונית את תוכן קיבתה על ראשי במהלך הלילה. תרחיש זה חוזר על עצמו כל לילה מאז.
למחרת בבוקר, הזכירה לי ההריונית שאני חייב, אבל חייב, ללכת היום לבדיקת טאיזקס, ושאם אני אשכח גורלי יהיה דומה לזה של כל אחד מפליטי 'הישרדות' ששמעו את המשפט "השבט אמר את דברו...". למי שלא יודע, בשנת 1493 התכנסו בשטוטגרט האינטליגנטים הגנבים המכונים רופאים, על מנת לטקס עצה איך כדאי לחלוב עוד כספים מהתמימים שהחליטו לשדרג את מעמדם להורים.
מספר הצעות לא מבוטל עלו באותו כנס, אך ההצעה שנתקבלה ברוב קולות נקראה לדיראון עולם 'בדיקות גנטיות'. לאחר מחקר שווקים מעמיק החליטו האינטליגנטים להפנות את הקללה הזאת לאוכלוסייה מצומצמת מאוד בארצנו – האשכנזים.
בימינו אנו, כל אישה ברת דעת וחברות, יודעת שהיא ובן זוגה חייבים, אבל ממש חייבים, לעשות בדיקות גנטיות לאיתור מומים וחוסרים בDNA.
כאילו שלא סבלתי מספיק בחיי מהיותי אשכנזי (ותודה לחטיבת גולני על כך), לקחה אותי ההריונית, וזאת עוד לפני שהייתה כזאת, לייעוץ גנטי הניתן בחינם בקופות החולים. פגשנו שם אחות נחמדה מאוד שחיוך זדוני עלה על שפתותיה לכששמעה ששנינו אשכנזים. היא הזינה את ארצות המוצא של הסבים של הסבים של הסבים שלנו ויצא לה פלט מחשב שחולק לחמש קטגוריות:
1. בדיקות שאותן חייבים, אבל ממש ממש חייבים, לעשות .
2. בדיקות שאותן חייבים, אבל ממש חייבים, לעשות.
3. בדיקות שאותן רק חייבים לעשות.
4. בדיקות שאותן מומלץ מאוד ובחום לעשות.
5. ובדיקות שלא כל כך קשורות אבל לא מזיק לעשות גם אותן.
אנחנו אנשים נאורים ומוכנים להקריב עצמינו למען ילדינו העתידיים, ולכן בכלל בלי להבין מה אנחנו אומרים, החלטנו לעשות את כל הבדיקות.
האחות זלזלה באופן מוחצן בהחלטתנו ואמרה שעד שלא נשמע את ההרצאה שהכינה לנו איננו מוסמכים להחליט החלטות שכאלה.
נתנו לה את הכבוד המגיע לה ושתקנו בעודה מדברת.
כעבור שעתיים וחצי של קידוח מאסיבי במוחנו, החלטנו שאולי זה לא כל כך בריא להביא ילדים לעולם ושאולי צריך לחשוב על זה עוד פעם. האחות, שכנראה מתורגלת במצבים כאלה, הרגיעה אותנו שהבדיקות מקטינות את הסבירות הסטטיסטית לכך שהילד ילקה באחת מהמחלות.
לא בדיוק הבנתי מה היא רוצה להגיד בזה, אז זרמנו איתה ושאלנו מה היא ממליצה לנו לעשות.
היא כמובן המליצה רק על 85% מהבדיקות ומייד הסבה את תשומת ליבנו למחירון תעריפי הבדיקות.
שמעו נא לי אנשים, מי שלא הוציא 2000 ₪ על בדיקת דם מעאפנה כאילו שלא הוציא כסף מימיו.
הערפדית ניגשה מיד למלאכה והוציאה ליהל ליטרים של דם. כמובן שעניין הוצאת הדם היה כרוך בסוגיה החוזרת של מציאת וריד אצל יהל, אבל זה כבר סיפור אחר.
לסיכום החוויה גרסה האחות שבעוד כמה שבועות נקבל תוצאות בדואר ושאני צריך ללכת לעשות בדיקת טאיזקס בטיפת החלב הקרובה לביתי.
ואכן, כעבור כמה שבועות קיבלנו מכתב ארוך ומעניין שפרט את כל הבדיקות שעשינו ואת ממצאיהן.
הדבר היחיד ששכחה הערפדית לספר לנו שהתוצאות לעולם אינן חד משמעיות, כי אם מדובר רק ב90% שהן נכונות. מיד התקשרתי לקופת החולים ובקשתי שיזכו אותי על עשרת האחוזים הנותרים. הם סירבו.
כאמור, השבוע הגיע הדד ליין ואיתו תורי ללכת להיבדק. ההריונית תרה באינטרנט על מנת למצוא מקום בו אוכל לבצע את הבדיקה קרוב למקום עבודתי.
חמוש בשמחת חיים של גמל צמא התייצבתי בטיפת חלב בפ"ת וביקשתי בכל לשון של בקשה "אנא, דקרו אותי". אחות גדולת מימדים התנדבה למשימה, הראתה לי סרט קצר על המחלה והחלה מחפשת אחר אחד מורידי. מיותר לציין, שבהיותי גבר, מעולם לא סבלתי מהיעלמות ורידים, וייחסתי את הבעיה הזו לנשים בלבד. אך אבוי, הערפדית הסתכלה לי על היד וטענה שהיא לא מוצאת וריד. אני, שיש לי ניסיון רב בהוצאת דם (בתוקף היותי חולה מלריה לשעבר), הראיתי לה מיד היכן נמצא הוריד שלי ואיך הוא בולט וקורץ ומוכן לדקירה. ראיתי את ההיסוס על פניה לכשדקרה אותי בפעם הראשונה. היא אכן נכנסה לווריד, אך עברה עם המחט לצידו השני – דבר שלא מאפשר הוצאת דם.
היא ניסתה להוכיח את עצמה ולהצדיק את משכורתה בשלוש דקירות נוספות אך כולן עלו בתוהו.
לבסוף היא קראה לאחות אחרת שתנסה היא להתמודד עם הפלא, ולמרבה הפתעתה ובושתה, השנייה אכן הצליחה במכה הראשונה.
כואב וחסר יכולת לכופף את ידי בירכתי "שלא עשני אישה" ונסעתי הביתה. למשמע הסיפור המזוויע והכואב הזה, ניחמה אותי ההריונית באומרה "מגיע לך! סופסוף תרגיש מה עובר עלי בכל בדיקת דם". לא נעלבתי אך הלכתי לבכות בצד למען שיקום כבודי העצמי.
זהו חברים, המשך יבוא.
בברכת: "שדרות – מאז ולתמיד",
אלעד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה